החלטה בתיק רע"פ 216/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן, בעפ"א 33092-07-12, מיום 5.12.2012. במסגרת פסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית-משפט השלום לעניינים מקומיים בבת-ים (להלן: בית-המשפט לעניינים מקומיים), אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' מור-אל, בת"פ 410/12 ובת"פ 620/12, מיום 8.7.2012.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום, אשר בכל אחד מהם יוחסה לו עבירה של אי-מילוי הוראת פקח לסילוק מפגע, לפי סעיף 5(ב) לחוק עזר לבת ים (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק העזר העירוני).

מעובדות כתבי האישום עולה, כי ביום 18.12.2011, בסמוך לשעה 11:00, וביום 29.1.2012, בסמוך לשעה 12:00, לא מילא המבקש אחר הוראות מפקח, בדבר פינוי פסולת וגרוטאות, אשר הניח בחצר בית משותף, ברחוב כצנלסון 47 בבת-ים, וזאת, חרף התראות קודמות בנושא זה, אשר קיבל ממפקחי העירייה.

בבית-המשפט לעניינים מקומיים, כפר המבקש, שלא היה מיוצג, בעובדות כתבי האישום, וטען, כי חרף הנטען בהם, החפצים השייכים לו פונו מן החצר, לאחר שקיבל התראה מהמפקח, וכי הפסולת, שבגינה הוגשו כתבי האישום, אינה שלו, אלא של אחד מדיירי אותו בניין.

           בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענות המבקש, והרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו בשני כתבי האישום. בהכרעת דינו קבע בית-המשפט, בין היתר, כי מקובלת עליו עדות המפקח העירוני, אשר מסר, כי פנה אל המבקש, מספר פעמים, בבקשה, כי זה יפנה את הפסולת השייכת לו מחצר הבניין, אך המבקש, לאחר שקיבל מספר ארכות, לא פינה את החפצים "ולא עשה שום דבר כדי לעמוד בהתראה אשר ניתנה לו". בהקשר זה, קבע בית-המשפט, כי מן התמונות, אשר צורפו לכתבי האישום, נראה בבירור, כי חרף טענות המבקש, מרבית הגרוטאות נותרו בחצר הבניין, לרבות חלקי מאווררים, אשר המבקש הודה, כי הם שייכים לו. על יסוד האמור, קבע בית-המשפט, כי גם בהנחה שחלק מן הגרוטאות אינו שייך למבקש, הרי שנעברו על-ידו שתי עבירות של אי-מילוי הוראות המפקח. אשר על כן, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתבי האישום.

           באותו מעמד, גזר בית-המשפט לעניינים מקומיים את עונשו של המבקש, בקובעו, כי "ניכר כי [המבקש] אינו מפנים את הוראות המפקח ואינו מתכוון למלא אחריהם גם כיום [...] החזקת חפצים במצב כאמור בחצר בית משותפת אסור ומהווה מפגע משמעותי המצדיק עונש מרתיע". יחד עם זאת, ציין בית-המשפט, כי היות שתלויים ועומדים נגד המבקש דו"חות נוספים באותו עניין, אין למצות את הדין עימו. לפיכך, גזר בית-המשפט לעניינים מקומיים על המבקש עונש של קנס בסכום של 1,000 ש"ח, בגין כל אחד מכתבי האישום, או עשרה ימי מאסר תמורתו. 

המבקש ערער, באמצעות בא-כוחו, על פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. את ערעורו תלה המבקש בשלושה טיעונים מרכזיים. תחילה, נטען, כי תיאור המעשים המתוארים בכתב האישום, כלל אינו תואם את סעיף 2(א) לחוק העזר העירוני, הדן באיסור גרימת מפגע, ובו הואשם המבקש בכתבי האישום. לפיכך, כך נטען, דין ההרשעה להתבטל. בהמשך, טען בא-כוח המבקש, כי הראיות אשר עמדו בפני הערכאה הדיונית, והוגשו לבית-המשפט על-ידי המפקח מטעם העירייה, התקבלו בניגוד להוראות סעיפים 24(א) ו-25(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעות, כי תעודת עובד ציבור תיערך לפי הטפסים הקבועים בתקנות, ודינה כדין עדות בשבועה. לטענת המבקש, התמונות, אשר הגיש המפקח לבית-המשפט, הוגשו ללא תעודת עובד ציבור, ומבלי שנאמר כי הן חלק מחומר הראיות בתיק. אשר על כן, נטען, כי לא היה מקום לקבל את אותן ראיות. לבסוף, נטען, במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי, כי קביעתה של הערכאה הדיונית בהכרעת הדין, כי, הלכה למעשה, המבקש הודה בפניה, כי חלק מן החפצים, אשר צולמו בדו"חות, שייכים לו, אינה נתמכת בפרוטוקול הדיון ואין לה כל סימוכין בתיק.

           לחילופין, עתר המבקש להקלה בעונש, אשר גזרה עליו הערכאה הדיונית.

           בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. אשר לטענות בנוגע להכרעת הדין, קבע בית-משפט המחוזי, כי לא נפלה כל טעות בסעיף האישום, שכן, בחלקו הקדמי של הדו"ח כתוב, כי העובדות המפורטות מהוות עבירה "כמסומן מעבר לדף במספר סידורי 2". ואכן, בצידו האחורי של הדו"ח מובהר כי "מספר סידורי 2" מפנה לסעיף 5(ב) בחוק העזר העירוני, הוא סעיף האישום התואם את העובדות המפורטות בכתב האישום. אשר לטענה בדבר פגם, לכאורה, אשר נפל בהגשת הראיות, לרבות בהגשת התמונות אשר צילם המפקח, קבע בית-המשפט, כי מכיוון שעובד הציבור, אשר צילם את התמונות, העיד בעצמו בבית-המשפט, אין מדובר בעדות מפי השמועה, המצריכה תעודת עובד ציבור כדי להכשירה. בהתייחסו לטענתו השלישית של המבקש, בדבר הטעות אשר נפלה, לכאורה, בהכרעת הדין, אשר ייחסה למבקש הודייה באי-ציות להוראות המפקח, קבע בית-המשפט המחוזי, כי דין טענה זו להידחות. זאת, שכן, בניגוד לנטען, קריאת פרוטוקול הדיון בערכאה הדיונית, מיום 8.7.2012, מגלה, בבירור, כי המבקש הודה, כי חלק מן הפריטים המופיעים בתמונות, לרבות המאווררים, היו שלו. בהקשר זה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הכרעת דינה של הערכאה הדיונית מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות, אשר לא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות.

           אשר לטענות בדבר חומרת העונש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות  העניין, הקנס אשר הושת על המבקש הוא מידתי וראוי.

           על יסוד האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקש, על שני חלקיו.

הבקשה

ביום 8.1.2012, הגיש המבקש, בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. בבקשה, חזר המבקש על עיקר טענותיו, כפי שאלה נטענו בפני הערכאות הקודמות. המבקש ציין, כי חרף העובדה שהמקרה דנן אינו מעלה כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, הרי שהרשעתו מבוססת, על הודייה שמעולם לא ניתנה על-ידו. בהקשר זה הוסיף המבקש וביקש לצרף לבקשת רשות הערעור, תצהיר של שכן, המאשר, לגישתו של המבקש, כי הוא פינה את הגרוטאות.

דיון והכרעה

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה למתן רשות ערעור, בפני בית-משפט זה.

           הלכה פסוקה היא, כי לא על-נקלה ייעתר בית-משפט זה לבקשת רשות ערעור, הואיל שזו שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, אשר מעלים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, באופן החורג מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים נדירים אשר מתגלה בהם חוסר צדק או שקם בהם חשש מפני עיוות דין (רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2013); רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.1.2013); רע"פ 8727/12 הנסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2012)). בנדון דידן אין מחלוקת, כי עניינו של המבקש אינו מגלה כל שאלה משפטית רחבה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, ומטעם זה בלבד דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

           יצוין, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את הטענה, לפיה המבקש לא הודה כי חלק מהפריטים המופיעים בתצלומים שייכים לו. מעיון בפרוטוקול הדיון בערכאה הדיונית עולה, כי במסגרת חקירתו של המפקח על-ידי המבקש, הוא אישר כי חלק מהפריטים, כגון המאווררים הנצפים בתצלומים, שייכים לו.

לאחר זיקוק הטיעונים, דומה, כי עיקרם נסב סביב קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, של הערכאה הדיונית, אשר נבחנו על-ידי ערכאת הערעור. בעיקר אמורים הדברים ביחס לטענות בנוגע להעדפת גרסתו של המפקח העירוני וקבלת הראיות המצולמות, אשר הוצגו על-ידו בפני הערכאה הדיונית. מן המפורסמות הוא, כי, ככלל, אין מקום להתערבות ערכאת ערעור בממצאי מהימנות ובקביעות של עובדה, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, לאור היתרון האינהרנטי הקיים לערכאה זו, לנוכח יכולתה להתרשם באורח ישיר ובלתי אמצעי מהראיות, אשר הוצגו בפניה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2012); רע"פ 6921/12 פירר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2012); ע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.08.2012)). עקרון זה, מקבל משנה תוקף, כאשר מדובר בבקשה לדיון ב"גלגול שלישי", בפני בית-משפט זה.